Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: Seret מהעבר: 90 שנה לזמר הג'אז

ב-1894 תומאס אדיסון, שעם תשוקתו להפיק קול עזר להמציא את הפילם, הציג לעולם את הקינטופון - מכונה שהראתה קטעים מצולמים קצרים בליוויי פסקול מסונכרן שהתנגן על תקליט. מאותה העת החלו ניסויים עם סאונד ברחבי העולם. הצלם הצרפתי קלמנט מוריס עזר לחשוף את השיגעון באירופה עם הקלטות של שחקנית התיאטרון המוערכת שרה ברנאר וכמה שנים אחריו לי דה-פורסט המציא שיטה "לצלם" את הקול ישירות על הפילם – פונופילם. למעלה מאלף סרטים קצרים הופקו עם שימוש במכונה אך התעשייה לא הראתה שום עניין. אחרי הכל בשביל מה להשקיע מיליונים בשיפוצים של בתי קולנוע ואולפנים כדי להכיל סאונד כשהראינוע עדיין כה פופולרי ואהוד? התשובה לא איחרה לבוא: הרדיו.

הציבור העדיף להיות נינוח בביתו ולהאזין לקולות המהפנטים הללו, מאשר לצאת ולהביט בתמונות אילמות. עם דעיכה בהכנסות לא לקח לאולפנים הרבה זמן לקלוט שעל מנת לצאת מנצחים בקרב זה עליהם לגרום לסרטים לדבר. "כל אחד לעצמו" נהיה המוטו ודווקא האחים וורנר, הילדים החדשים בשכונה, היו אלו שצלחו. הם הכריזו שכל סרטיהם הבאים יהיו מלווים בסאונד בעזרת ויטה-פון - מכונה שיכלה להקליט במשך עשר דקות רצופות כאורך סליל פילם. ההימור הגדול אמנם לא השתלם בניסיון הראשון "דון חואן" (1926), שהיה מלווה פסקול תוצרת התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק ורעשים כגון קרב החרבות שבשיא הסרט, אך הניסיון צלח שנה לאחר מכן.

מהי הדרך הכי טובה למלא את האולמות? השאלה נענתה עם הכללת סאונד, אבל מהי הדרך הכי טובה למלא את דרישת הסאונד? עם הכללת מוזיקה כמובן. לאחר שהארי וורנר צפה במחזה הפופולרי "זמר הג'אז" בכיכובו של ג'ורג' ג'סל הזכויות במהרה נרכשו, אך הפרויקט נותר ללא כוכב מכיוון שהעסקה עם ג'סל כשלה. הבדרן אל ג'ולסון נכנס לתמונה באותה המהירות בזכות האופי הרגשי ואופן העבודה היעיל שלו, וכך הציבור הניו-יורקי נהיה עד ללידת ז'אנר הסרטים המוזיקליים על המסך הגדול ב-6 לאוקטובר 1927.

[*]

התגובה ל"זמר הג'אז" הייתה יוצאת מן הכלל. בבכורה אחרי כל שיר הקהל נעמד, הריע ומחא כפיים בכזו עוצמה שגרמה לשוק המניות לקרוס, או לפחות כך הבדיחה הולכת. אחרי כל שורה שנאמרה על-ידי ג'ולסון הקהל הגיב בצורה דומה. למעשה כל השורות שנאמרו בין הקטעים המוזיקליים היו אלתורים כולל המשפט הידוע "עוד לא שמעתם כלום", שאכן ניבא את העתיד ככל שזה נוגע לסרטים. "הסרט נטף ממשמעות אדירה...ואני עצמי לפתע הבנתי שקיצה של הדרמה האילמת נמצא בשדה ראייה", אמר רוברט א. שרווד מבקר מוערך מטעם מגזין "לייף" בזמנו והבנה פתאומית זו לא רק נחתה עליו. הוויטה-פון אומץ גם על-ידי אולפני "פראמאונט" שחטפו את ג'ולסון אל חיקם ובמקביל לעבודה איתו הוציאו לאקרנים את סרט הקולנוע הראשון באורך מלא "אורות ניו-יורק" (1928) שכולו בנוי על דיאלוג נשמע. עד 1929, רק שנתיים אחרי "זמר הג'אז", נעשו 335 סרטים עם קול לרוע המזל האיכות והתוצאות הסופיות לא היו עקביות מאחר וכל סטודיו השתמש בשיטה אחרת להקלטות ותוך זמן קצר הכנסות הקולנוע ירדו והכנסות מה שנשאר מהראינוע החלו לעלות שוב. האולפנים לא היו מוכנים לוותר לאחר כל ההשקעות שלהם והם חתמו על הסכם שכונה "חמשת הגדולים" בו כולם הסכימו לעבוד יחד כדי למצוא מכונה שתהיה הסטנדרט. ויטה-פון לא זכתה בגורל וכתוצאה מאי השימוש בה החברה פשטה רגל ב-1931. משם החלו עוד תקופות של דיונים בנושא שיפור אופן הקלטת הסאונד.

"זמר הג'אז" זכה לכבוד אינסופי בעשורים שעקבו אחרי בכורתו. התרומה הטכנית היא מה שהניבה את אהדה זו אבל נקודת תורפה קריטית קיימת בסרט: העלילה. הסיפור השמאלצי על בנו של חזן החפץ לשיר בברודווי מאשר בבית הכנסת של אביו החל להוות מושא ללעג, שנהפך לתבנית קלה להכנה בזכות המספר הרב של חיקויים זולים שהשתמשו בה. דוגמה יותר טובה מהעיבוד המחודש והעלוב שנעשה ב-1980 בכיכובו של ניל דיאמונד לא אוכל להציע. ב-1996 הסרט הוכנס לשמירה בארכיון הסרטים הלאומי של ארה"ב וב-1998 הגיע למקום ה-90 ברשימת הסרטים האמריקאים הטובים בכל הזמנים של מכון הסרטים האמריקאי. החל מ-2007 הוא נעדר ממנה.

על אף כל הכשלים את כובעי אמשיך להוריד בפני "זמר הג'אז", אם לא בגלל ההיבט הטכני אז בשל השירים הקליטים, הצילום הנעים לעין, הסטים האמינים, התלבושות הייחודיות שאפיינו את התקופה, הופעתו ואישיותו המשעשעת והכובשת של ג'ולסון, שלא סתם כונה "הבדרן הגדול בעולם".