Seret מהעבר: 20 שנה לדוגוויל

לארס פון טרייר הוא לא בדיוק הבמאי הכי נגיש וכיפי לצפייה ולא ידוע בלעשות לצופים שלו חיים קלים (בלשון המעטה). כשנחפש משהו קליל לסיים איתו את היום, סביר להניח שהסרטים שלו לא יהיו בראש רשימת ההעדפות וגם האופי הבעייתי שלו לא תורם לכך. בכל זאת, בציון 20 שנה ליציאתו, שווה להתעכב על כל מה שהפך את סרטו "דוגוויל" לכל כך מיוחד.

סרטו הייחודי והחד פעמי של פון טרייר, בן ה–3 שעות, מספר לנו על העיירה דוגוויל, עיירה קטנה וענייה מאוד, בה כולם מכירים את כולם. אל העיירה נמלטת יום אחד גרייס (ניקול קידמן) ופוגשת בטום אדיסון (פול בטאני), סופר מתחיל. הוא מבקש בשמה את עזרת העיירה שתושביה יסייעו להסתיר אותה, וכך קורה.

בהתחלה, גרייס משתלבת טוב מאוד בתוך חיי העיירה ועוזרת כמעט לכל תושב במה שהוא צריך - מלימוד הילדים ועד עבודה פיזית במטע התפוחים. מתחיל להתגבש גם רומן בינה לבין טום ונראה שהכול הולך יחסית טוב. אבל לאט לאט, כשמגיעים אל העיירה לחפש את גרייס, תושבי העיירה מבינים שאולי קיים סיכון גדול משחשבו בהסתרה שלה ומתחילים להתנכל אליה. המחיר האישי והנפשי שהם גובים ממנה הולך וגדל, עד שהיא נאלצת לברוח מן העיירה.

פון טרייר, במאי הסרט, היה ממקימי תנועת דוגמה 95, אשר קראה ליצירת סרטים ריאליסטיים ככל הניתן ללא שימוש באמצעים מלאכותיים כמו תפאורה או תאורה מלאכותית. בדוגוויל, אין תפאורה מלאכותית, אבל גם אין תפאורה כמעט בכלל. הסרט מתרחש כולו על במה גדולה, וכל הגופים השונים בעיירה (המבנים, הצמחים) הם רק שרטוטים המצוירים על הרצפה, בזמן שכל הדמויות מתנהגות כרגיל וממלאות את חלקן בעלילה. פון טרייר בעצם לקח את העקרונות של דוגמה 95 וזרק אותם מהחלון, שכאמור שלא קיים. הבחירה הזו יצרה כמה פריימים מעניינים בהם הדמויות מגיבות רק למי שהן "יכולות" לראות בתוך המבנה בו הן נמצאות, אבל בגלל שאין שום קירות אנחנו הצופים רואים ברקע את הדמויות האחרות שנמצאות ב"בתים" אחרים או בחוץ, עושות פעולות יומיומיות שלא קשורות לעלילה.

בחירת הסט (או החוסר שלו) היא לא האמצעי היחיד שמנסה להזכיר לנו כל הזמן שמדובר בסרט. הסרט מחולק ל-9 פרקים (ופרולוג) שהכותרת של כל אחד מפרטת קצת יותר מדי מה עומד לקרות בפרק (למשל: "העיירה מצביעה וטום עוזב, רק כדי לחזור אחר כך"). בנוסף, יש קריין נוכח שמסביר לנו מה עובר בראשן של הדמויות במקום לחוות את זה בעצמנו, חוויה שמזכירה יותר קריאה בספר. גם הצילום והעריכה משתתפים בחוויית הניכור הזו בהשראת ברכט. העריכה מכילה יותר מפעם אחת סצנות עם ג'אמפ קאטים בולטים מאוד, ומצלמה פעילה ונוכחת מאוד שזזה, עושה זומים, ומתנהגת כמו עוד אחד מהתושבים בעיירה שחוזה בהתרחשויות השונות. אמנם מצלמה מוחזקת ביד היא אחד מהעקרונות של דוגמה 95, אבל כאן האלמנט הזה נבלע בתוך שלל אמצעי הניכור האחרים.

לצידם של קידמן ובטאני, משחקים בסרט גם סטלאן סקארסגארד ("סיפורו של וויל האנטינג", "חולית") וענקי הקולנוע ג'יימס קאן ("הסנדק", "מיזרי,) ולורן באקול ("התרדמה הגדולה", "רצח באוריינט אקספרס"). השחקנים כולם כמובן מביעים רגשות בהתאם למצבים בהם הם נמצאים, אבל כל המחוות מאוד מאופקות וסגורות באופן יחסי, גם (ולמעשה במיוחד) ברגעים הכי קשים לצפייה בסרט.

מה שהופך את הסרט לכל כך עוצמתי וזכיר עד היום, הוא העובדה שדווקא המרכיבים האלו שבולטים מאוד ואי אפשר להתעלם מהם, נשכחים מהר מאוד ונטמעים בעולם הסרט. אנחנו כצופים נשאבים לסיפור האנושי של גרייס והלחץ ההולך וגובר של תושבי העיירה עליה, שמתחיל בהתעמרות ומגיע עד לכדי מספר רב של מקרי אונס, תחילה של שניים ולבסוף על ידי כל הגברים שבעיירה.

יש חוויית ייאוש פנימית שמאפיינת את כל הסרט ועוברת אליי כצופה בכל פעם שאני צופה בו. הקושי הרב שפון טרייר מעביר לצופים בעלילה הקשה והאלימה (במיוחד בסצנת הסיום האכזרית) מורגש מאוד. יש ב"דוגוויל" רגעים קטנטנים של אופטימיות, אבל מהר מאוד אנחנו מתבדים וחוזרים לעולם העגום והקשה שבו הסרט מתקיים.

הסרט הוא חלק מטרילוגיית סרטים אודות אמריקה וערכיה, אולם החלק השלישי שלה מעולם לא צולם. קידמן לא חזרה לגלם את דמותה של גרייס בסרט השני, "מנדלריי", והחליפה אותה ברייס דאלאס האוורד. השמועות לעזיבה של קידמן חלוקות בין החלטה שלה לא לחזור ולעבוד עם פון טרייר בעקבות החוויה של "דוגוויל", לבין אילוצי זמנים שמנעו ממנה לחזור. אחרי 20 שנה, הסרט לא מאבד מהאפקטיביות שלו אפילו בקצת. האמירות האפלות שלו על טבע האדם וטיב הנקמה נשארות הרבה אחרי הצפייה.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן