אני כריסטיאנה פ.: ביקורת מיני סדרה''

Wir Kinder vom Bahnhof Zoo Series Review

דניאל עמיר על "אני כריסטיאנה פ.: ביקורת מיני סדרה''":
"רימייק שלא מזעזע ולא מחדש "

שתף/י

משחק יאנה מקינון לינה אורזנדובסקי ליאה דרינדה מיכאלנג'לו פורטוצי

דרמה

ביקורת סדרה לאני כריסטיאנה פ.: ביקורת מיני סדרה'' מאת דניאל עמיר | כתב מדור "שובר מסך" וכתב קולנוע וטלוויזיה

ציון המבקר

""אופוריה" מינוס"

דירוג הגולשים

0/10

מדד פופולריות

4.8/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

כריסטיאנה (נטיה ברונקהורסט) היא נערה צעירה בת 13 בברלין של שנות ה-70. היא מתגוררת עם אמה, אחותה הקטנה, החתול פיטי ואוסף תקליטי דיוויד בואי שלה. אך כשאמה מבלה יותר זמן עם בן זוגה החדש ואחותה עוברת לביתו של אביה המתעלל, כריסטיאנה נחשפת לצד האפל יותר של העיר - אותו מתווך לה נער צעיר ויפה תואר בשם דטלב (תומאס האושטיין). במהרה, היא ודטלב נחשפים למערבולת חושים של התמכרויות, אלכוהול, עוני, כסף, מין וזנות, והמסוכן מכולם - ה-H, ההרואין. "אני, כריסטיאנה פ." מבוסס על רשמיה של כריסטיאנה פ. האמיתית, כריסטיאנה פלשרינו, שעובדו ראשית ע"י צמד העיתונאים קאי הרמן והורסט רייאק לרב מכר ביוגרפי ב-1979, "Wir Kinder vom Bahnhof Zoo" ("אנחנו הילדים מתחנת הרכבת של גן החיות"). כוכב התהילה של פלשרינו האומללה נסק במהירות והיא הפכה בעל כורחה ל"מלכת המסוממים". באותה המידה, גם הסרט המחתרתי עליה הפך לסרט הגרמני המרוויח ביותר באותה התקופה ולאורך השנים גם לתופעת קאלט, שהשפעותיה נלמדות ונחקרות עד עצם היום הזה. עדיין, קשה להאמין איך דבר כזה קרה. גם 40 שנה אחרי צאתו, להגיד ש"אני, כריסטיאנה פ." הוא אינו סרט קל לצפייה זהו אנדרסטייטמנט. בין אם מדובר בהצגת ילדים צעירים מתקיימים על מזרקי הרואין על בסיס יום-יומי, מראים סימני גמילה, מקיאים, מדרדרים למכירת גופם לזנות עבור כסף ל-"מנה" הבאה, מוטלים מתים על רצפות דירתם המעופשת בעקבות מנת יתר וכו' - הצופה הממוצע יזוז באי נוחות בכיסאו לפחות פעם אחת במהלך הסרט.

אז מה הוביל דווקא עכשיו, כשהמודעות להתמכרויות ובמיוחד לנוער בסיכון גבוהה בהרבה מכשהייתה בגוש המזרחי והעני של גרמניה לפני למעלה מ-40 שנה – את התסריטאית אנט הס והבמאי פיליפ קדלבך לחדש את סיפורה של כריסטיאנה לדור חדש שלא ידע אותה? התשובה, לפי התוכנית "אני, כריסטיאנה פ." שעלתה מוקדם יותר השנה ל-"אמזון פריים" וכעת עולה ל-HOT HBO איננה מתוך ניסיון לחקור את אותן התמות הכואבות שהסרט עסק בהן, אלא נדמית יותר כדי "לרכב" על תופעה – הסדרה "אופוריה". ההשוואה ללהיט המדכדך של HBO מתבטאת בצורה הטובה ביותר ובהבדלים הטכניים בין סרטו של אודל לבין סדרתו של קדלבך: בעוד הסרט מ-1981 מצולם בדומה למיקומים אותם מצלם – קלסטרופובי, מעיק, עכור – נדמה כי הסדרה מנסה "ללטש" את המציאות, ובוחרת לא פעם בצבעים צבעוניים יותר, בולטים יותר (כדוגמת, צבאי ניאון) להבעת ההתמכרות של הנוער. כמו כן, גם תקופת הזמן – שמודגשת כה חזק גם בסיפורה המקורי של פלשרינו וגם בסרט אודותיה – הופכת בסדרה למעין מיש-מש של עבר והווה: מצד אחד, לא תראו טלפונים סלולריים בידיהם של כוכבינו, ומרבית תלבושותיהם יראו כתוצרי שנות ה-70, אך אלמנטים רבים – כדוגמת ההתעלמות המוחלטת מההקשר החברתי (חומת ברלין) - מציבים את "כריסטיאנה פ." כעוד תוצר בדרמות על נערים ונערות הסובלים מצרות החיים, ולא כסיפור בעל רבדים שונים.

הבדל נוסף ומהותי בין שתי הגרסאות הוא דווקא השחקנים. אמנם שחקנים אלו (ובמיוחד השחקנית הנוכחית של כריסטיאנה, ג'אנה מקינון) מפתחים את דמויותיהם בעומק חזק יותר מאלו שקודמיהם בתפקיד זכו לעשות, אך הבעיה נעוצה דווקא בגילם. בעוד הסרט המקורי נודע לשמצה בשימושו בנערים ונערות (בשנות העשרה המוקדמות שלהם – 14,13) נטולי התנסות במשחק, שהסתובבו באזור תחנת הרכבת של גן החיות (כפי שגיבוריו עושים), הסדרה מלהקת לתפקידי הילדים. ההתבוננות באישה מבוגרת המנסה לגלם את כאבה של נערה הקטנה ממנה בעשור מוציא את הצופה מהאווירה, ויוצר תחושת הזרה. כאן נכנסת שאלת האתיקה – האם עדיין בכלל ראוי ללהק ילדים צעירים לפרויקטים שלא מתאימים כלל להתפתחותם הנפשית? דעתי היא שלא, אבל אין ספק שאת התגובה הראשונית והרפלקסיבית שהשיג הסרט הראשון מפספסת כאן הסדרה, ובגדול. כמו כן, אחד האלמנטים הזכורים ביותר בסרט הוא הפסקול והופעתו הרודפת של דיוויד בואי (שם חוותה מעריצתו הגדולה כריסטיאנה את הזרקת ההרואין הראשונה שלה). מרבית שיריו של בואי המופיעים בסרט מגיעים מאלבומו "Station to Station" (1976) ומטרילוגיית "אלבומי ברלין" - שסימנו עבור בואי תקופת התמכרות קשה ואת שלב הגמילה המתקדם באירופה, ובייחוד בברלין. כך, שיריו של המוזיקאי לא תורמים רק ליצירת האווירה הקודרת, האימתנית והדחוסה שמאפיינת את הסרט, אלא גם להעביר את רגשות הדמויות במהלך ההתמכרות ואת הרגשות הגדולים עוד יותר שהובילו אותם לנקודה זו. לעומת זאת, בסדרתם של קדלבך והס שיריו של בואי עדיין נשמרים, אך בגיוון רחב יותר (משלל תקופות בקריירה המוזיקלית שלו) ולא מעט פעמים כקאברים מודרניים – כך, העומק הנוסף שניתן לפרויקט המקורי באמצעות המוזיקה הופך כאן לעוד בחירה "סטייליסטית" וריקה מתוכן. ל-"אני, כריסטיאנה פ." גרסת 2021 ישנם יתרונות (זמן פיתוח ממושך לדמויות, עבודות מצלמה ועריכה נהדרות) ואין ספק שהוא יעניין לפחות חלק משמעותי מהקהל הצעיר שנקרה בדרכו ולא שמע על סיפורה של פלשרינו. אך באותה מידה, רבים מהם יסתכלו על התוצר ויגידו, "זה מזכיר לי את 'אופוריה'!", ויעברו במהירות המבוקשת לצפות שוב בתוכנית ההתמכרות לנוער האיכותית מבין השניים.

דניאל עמיר | כתב מדור "שובר מסך" וכתב קולנוע וטלוויזיה

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י