רק רציחות בבניין: ביקורת עונה ראשונה

Only Murders in the Building Series Review

דניאל עמיר על "רק רציחות בבניין: ביקורת עונה ראשונה":
"פרודיה המתעלה על גבולות הז'אנר "

שתף/י

משחק סטיב מרטין סלינה גומז מרטין שורט טינה פיי

קומדיה

ביקורת סדרה לרק רציחות בבניין: ביקורת עונה ראשונה מאת דניאל עמיר | כתב מדור "שובר מסך" וכתב קולנוע וטלוויזיה

ציון המבקר

"קומדיה מצוינת"

דירוג הגולשים

ראית את הסדרה? העבר/י את העכבר ודרג/י!

9.3/10

מדד פופולריות

3.4/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

ז'אנר התעלומה, או בשמו העממי "Whodunit" ("מי עשה את זה?"), קיים בצורה זו או אחרת בתרבות הפופולרית כבר כמה מאות טובות. הדמויות הססגוניות מהמשחק הקלאסי "הרמז" (והעיבוד הקולנועי הלא-מוערך מספיק שלו מ-1985); המניעים הנבזיים והתמות החברתיות מספריה של מלכת הז'אנר, אגתה כריסטי; והפרודיה העצמית, שמזהה את הגיחוך ברעיון שרצח – או כל פשע אחר – נפתר בצורה כה סכמטית כמו בז'אנר זה (לדוגמה, "רצח כתוב היטב") – כל אלו שובים אותנו שוב ושוב מחדש, כשאנו נאנקים לדעת את זהותו של הפושע, מתרכזים יתר על המידה ברמזים על הדרך ונזהרים במי לצדד וכנגד מי לעמוד. לכן, כשהתוצר הכי מוצלח בז'אנר זה בשנה האחרונה הוא סדרת קומית, בכיכובם של צמד ותיק - סטיב מרטין ומרטין שורט - וזמרת/שחקנית צעירה שלא ידועה ממש בבחירות הטובות שלה בתחום - סלינה גומז - מעט מתבקש אפילו להרים גבה. אבל למרות הסיכויים שעומדים כנגדו, "רק רציחות בבניין" ("Only Murders in the Building"), סדרת התעלומה החדשה בה מככבים השלושה (ואותה יצר מרטין ביחד עם ג'ון הופמן) והגיעה לסיומה המסעיר - אחרי 10 פרקים - בשבוע שעבר בשירות הסטרימינג "הולו" (שלא זמין בארץ), היא לא רק תוצר "whodunit" נהדר, אלא סדרה איכותית ככלל, שמועטות האפשרויות למצוא בה פגם.

העלילה של "רק רציחות בבניין" – כמו מרבית תוצרי הז'אנר – היא פשוטה: שלושה זרים שגרים בבניין הדירות היוקרתי "הארקוניה" שבניו-יורק – צ'ארלס היידן סאבאג' (מרטין), כוכב סדרת משטרה פופולרית בשנות ה-90 וכעת בפנסיה לא מיוזמתו; אוליבר פאטנאם (שורט), במאי כושל של מחזות בברודווי, שכישלונותיו המסחריים הורידו אותו מגדולתו; ומייבל מורה (גומז), צעירה תמהונית שיורשת את דירתה של דודתה העשירה בבניין – מתחברים לילה אחד על בסיס אהבתם המשותפת לפודקאסט "True Crime" של אלילת הז'אנר, סינדה קנינג (טינה פיי בהופעת אורח מוצלחת), בעוד בניין הדירות מפונה בשל רצח מסתורי של דייר לא אהוב במיוחד – טים קונו (ג'וליאן צ'יהי). השלושה מחליטים להפוך לחוקרי 'פשע אמיתי' ולחקור את הרצח של הדייר, שנקבע כהתאבדות ע"י המשטרה, באמצעות הפודקאסט האישי שלהם: "רק רציחות בבניין". דיירים שונים ומשונים – נגנית באסון ביישנית (איימי רייאן; "הסמויה", "המשרד") שמתחברת לצ'ארלס; ראש ועד הבית האכזרית (ג'יין האודישל; "נשים קטנות") שמתנכלת לאוליבר בשל אי יכולתו לשלם את שכר הדירה; המוזיקאי המפורסם סטינג (בתפקיד עצמו) ועוד ועוד – מעלים שאלות על הסודות שמסתיר כל אחד מהחברים, אך בעיקר על הקושי הנפשי בו כל אחד נמצא.

הייחודיות שבכתיבתו של מרטין (בעזרתו של הופמן) הוא השילוב הנהדר בין הומור מוצלח, שחור ולעיתים אף סלפסטיקי, לבין רגש של ממש, שמובע ע"י שחקנים שלא רגילים לכך בתפקידיהם האחרים. כך, ככל שהעלילה מתפתחת וחושפת רבדים אחרי רבדים, כך גם הפוקוס שלנו משתנה מפתירת הרצח עצמו לפתירת קשייהם האישיים של השלישייה. באמצעות אלמנטים נרטיביים לא רגילים – פרקי "ראשומון", שמסופרים מנקודות מבט אחרות (לדוגמה, פרק אילם לחלוטין, ופרק שמסופר מנקודת המבט של אדם חירש); האנשת הקורבן (קונו לא פעם מדבר למצלמה ומסביר את התנהלותו, למרות היותו גופה); שבירת הקיר הרביעי ושימת דגש על סמליות – הופכים את "רק רציחות בבניין" להרבה יותר מעוד תוצר בז'אנר מסוים, אלא כחקר רגשי של נוכחות ה-"פאנדום" בחיינו (החיובית והרעילה) ואיך דווקא הדברים הפעוטים והטיפשיים ביותר יכולים לחבר בינינו בעתות משבר. קשה להפריד את התמות שעולות בתוכנית לבין המצב הבודד בו היה העולם בשנתיים האחרונות, מה שמוסיף ל"רק רציחות בבניין" תחושה על-זמנית. עם זאת, מרבית הטקסט והדיאלוג לא היו עובדים ללא תצוגות המשחק המצוינות של כל אחד מכוכבי התוכנית: מרטין ושורט, ששיתוף הפעולה הראשון ביניהם היה לפני 35 שנה ב-"שלושה אמיגוס", יודעים למצוא אחד את חולשות וחוזקות השני. שורט יודע לתת למרטין להיות "האדם המקובע", ולתת להומור שלו לצאת דווקא דרך שנינות, ואילו מרטין מכיר את אופיו הגדול מהחיים של שורט (בניגוד לגובהו), שעושה ואומר את כל העולה על רוחו, ולכן נותן לו בלא מעט מהסצנות לגנוב את ההצגה. דווקא גומז, שהיה נדמה שלא תשתלב עם צמד כה ותיק ובעל רקע שונה לחלוטין משלה, מוציאה מעצמה את כל הרגש שקיים בה – לעיתים אפילו ללא מילה. מייבל בגילומה מסמלת לא מעט מבני דור המילניום, שרוצים לחלום בגדול אך חושבים שחלומם נשבר מהר מהרגיל. האדישות והאפתיות, ובאותה המידה, הרגשנות, מאפיינים את תפקידה של גומז והופכים אותה ל-MVP אמיתית. "רק רציחות בבניין" מציע דבר מה לכל אדם – תעלומה מעניינת לחובבי התעלומות; בדיחות מצחיקות (באמת) לחובבי ההומור הקלאסי (אבל גם המילניאלי); ודמויות עמוקות לאלה שרק מחפשים טלוויזיה איכותית. עונה שנייה כבר בפיתוח, ואכן הפרק האחרון מסתיים בקליף-האנגר מותח. השאלה שנותרת עימנו היא האם הרמה הגבוהה תישאר (בתקווה) גם בהמשך הסדרה.

דניאל עמיר | כתב מדור "שובר מסך" וכתב קולנוע וטלוויזיה

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י